להלן פירסום של דני שלו-ספוקויני, שפורסם באימיל לחברי הפלוגה.
לפי בקשת ליאון/אריה , אוסיף מספר פרטים על הקבוצה הקטנה של סמלים וותיקים שהצטרפה לפלוגה בזמן המלחמה. היינו אז בתקופת מעבר לאחר שהשתחררנו , ועדין לא הוצבנו ביחידה כלשהיא. כשפרצה המלחמה ולא גויסנו , התחלנו לצלצל אחד אל השני, והחלטנו להפגש בת״א בבית השריון. נדמה לי שגם נפתלי היה בינינו, אם אינני טועה. יעקב הלוי היה . כשהגענו לבית השריון ( לא בית הלוחם) איזה סג״ם אמר לנו ללכת הביתה, כי לא צריכים אותנו כרגע , ואם יצטרכו, יקראו לנו. נסענו כולנו אלי הביתה בת״א ואחרי דיון החלטנו להגיע למחנה נתן . כפי שאריה תיאר , המקום היה עזוב , אבל באחד האוהלים מישהו מאיתנו מצא חייל אחד ממחזור החניכים שלנו, שהיה אפסנאי ,לא זוכר את שמו, שנאמר לי ששכב ובכה ואמר שכולם פצועים או מתים ושירקוני נהרג... פרטים נוספים לא ידענו. הצלחנו להבין שהפלוגה נמצאת ברצועת עזה . מצאנו איזה טנדר אזרחי מגויס ונסענו. אריה תיאר את המעבר לעזה ומה שנחרת בזכרוני היה ריח המתים, גופות החיילים המצריים בכל מקום והזבובים. חברנו לפלוגה בדיוק אחרי הקרבות עקובי הדם שהיא עברה . אורי אור , המ״פ, לא בדיוק הכיר אותנו . כי בקושי ראה אותנו באיזה תרגיל כנראה של קורס מ״פיים. מזל שאלי ריקוביץ ועמוס איילון , הקצינים שלו מהמחזור שלנו, שכנעו אותו לקחת אותנו . גם היו לו חסרים מפקדי ג׳יפים. וכך המשכנו עד לתעלה , עם יריות פה ושם אבל ללא אבדות נוספות לפלוגה, אם כי גם זה היה יכול לקרות, כשהפגיזו אותנו וירו עלינו טילי נ״ט מונחי כבל על יד התעלה, דבר שנרגע רק אחרי התערבות חיל האויר שלנו . אני זוכר שאחרי זה גורודיש רצה ששני ג׳יפים יעשו סיור נוכחות בצד המזרחי של איסמעיליה . עמוס ואני היינו שני מפקדי הג׳יפים. ירדנו לשם , עשינו כמה סיבובים על יד התעלה כשנדמה לי שכל הצבא המצרי מצדד תותחים עלינו, ולא קרה דבר. כנראה שחיל האויר הסביר להם שלא כדאי. לאחר המלחמה חזרתי לבית הספר לרפואה הועברנו לגוף ששוחרר ממילואים זמנית עד סוף הלימודים ולכן לא הייתי עם כל החברים מהפלוגה בשירותי המילואים השונים. במלחמת יום כיפור הייתי בדיוק אחרי הסטאז׳ והוצבתי בפינוי בהטס (669) בחיל האויר. התמחיתי בארה״ב לאחר המלחמה בהרדמה וטיפול נמרץ ואח״כ בטיפול בכאב. חזרתי לארץ ב1981 , הקמתי יחידת כאב בבי״ח מאיר והייתי בין 5 מקימי איגוד הכאב הישראלי .הייתי במלחמת לבנון . אחרי שביתת רופאים ממושכת בתקופת יורם ארידור כשר אוצר , חזרתי לארה״ב . מאז אני בטקסס( דאלאס ואוסטין) משום מה , בכל דרכי , המלחמה שכאבה לי מכל היתה דווקא מלחמת ששת הימים ולא מלחמת יום כיפור , שבא הייתי חשוף להרבה יותר טראומה, הרוגים , פצועים והרס . כנראה שאטמתי את עצמי במלחמת יום כיפור ורק פעלתי בצורה אוטומטית תקופה ארוכה. במלחמת ששת הימים החברים שנפלו היו בשר מבשרנו והכאב היה אישי מאד. רגשות אשמה על זה שלא הצטרפנו לפלוגה מוקדם יותר רדפו אותי תקופה ארוכה.
אני מקווה שזיכרוני משרת אותי עדין כהלכה ואם טעיתי בפרט קטן , פה ושם , עליכם הסליחה. כל טוב לכולם. דני שלו .
יעקב, איפה התמונה ?