להלן כתבה של אלי פיפל שפורסמה במייל לחברי הפלוגה כמתגייס במחזור הקצר ביותר של צהל שוחררתי עוד לפני גמר השנתיים וחודשיים מאחר וב6 לנובמבר התחתנתי עם זוגתי זהבה (ניר דונת כיכב בחתונה) שיחררו אותי חודשיים לפני התאריך המקורי. לקראת אפריל ציוותו אותי למחלקת סיור של אחת מפלוגות חטיבה 10 (חטיבה בזמן ההוא הייתה גדולה כמו אוגדה היום) וביקשו מימני להתנדב לאימון חטיבתי שהיה אמור להתקייים באפריל 1967 ​ . מאחר והייתי נשוי צעיר עובד בכמה עבודות עם אשתי בהריון (אל תטרחו לספור את החודשים) לא נעניתי לבקשה ולא יצאתי לאימון. כפי שכבר קודמים לי ציינו ההודעות ברדיו בדבר תחילת המלחמה היו ביום שני בבוקר, השארתי את זהבה עם משפחתה והסברתי לה שעלי לבדוק מיד ראשונה מה קורה. הגעתי ליער בן שמן בו הייתה החטיבה מוצבת בתקופת "ההמתנה" כהמשך לתרגיל החטיבתי שהופסק. בחניון הייתה מבוקה ומבולקה עצומה, כל הכח כבר היה על גלגלים והתנועה לכיוון ירושלים החלה. כשהיגעתי ליחידה בה הייתי מוצב התחננו בפני החברה שלא אתעקש לתפוס את מקומי מאחר והם כבר מאורגנים ומלאים ולא רוצים שמי מהם יאבד את מקומו. לא התעקשתי , ובין הכלים הרבים שהיו בתנועה הצטרפתי כ"טרמפ" לקומנדקר של אחד התאג"דים והצטרפנו לשיירה. כפי שכבר הזכרתי החטיבה הייתה גוף עצום מימדים ​ שעד מהרה תרם לסתימה מוחלטת של כביש ירושלים עליו נעה החטיבה (כולל טנקים וזחלמים) ביחד עם התנועה האזרחית הרגילה. גם התברר עד מהרה שהנהג בקומדקר היה חסר ניסיון לחלוטין שהסכים די בקלות להעביר לי את הנהיגה בכלי. מאחר וכך ומאחר והכביש היה סתום לחלוטין ירדתי לשוליים ונסעתי עליהן. כשאורי בן ארי ראה אותי ניצל ההזדמנות וביקש ממני להעביר מסרים למפקדי היחידות השונות על הציר וכך נעתי הלוך וחזור על השוליים בשרותו של אורי המח"ט. אחרי שהחטיבה השתלתה על המחנה הירדני שהיום צמחה על שיטחו "מבשרת ציון" חלה הפוגה קצרה בה ציוות אותי אורי בן ארי אל פלוגת הסיור החטיבתית של אמנון אשכול. זו הייתה פלוגת סיור מגובשת וותיקה מאוד (מבוגרים מאתנו בכ10 שנים) שכללה בין השאר את צבי מנבר אחיו של מנבר המפורסם. המלחמה התחילה עבורי בעליה לבית איכסה ומשם לנבי סמואל ואחרי כיבושה תנועת לילה לכיוון תל אל פול (הגבעה בה החל המלך חוסיין לבנות וילה שלעולם לא הושלמה). כשהגענו לקראת הבוקר לגבעה ראשונה הצופה על תל אל פול נעצרה הפלוגה לתצפית שהיצילה אותנו. אחרי צפיה די קצרה התברר שהירדנים השאירו מלכודת "טולרים" על תל אל פול וכשעלינו לגב הרכס חתפנו ירי מסיבי שבו נהרג לפלוגה החייל הראשון והאחרון במלחמה. גם זחלם עליו פיקדתי טווח ע"י טולר ירדני שאם היה מדויק יותר​ לא הייתי כותב מסה זו היום. רסיס של פגז הטולר חתך את גריקן המים שהיה משמאלי (מאחורי הנהג) וכל המים נשפכו עלי. החגור והנשק של ההגור נימסרו לי מיד עם ההרגו מכיוון שאני הגעתי רק עם ביגדי עבודה ולא התחיילתי. באיזור הגבעה הצרפתית חתפנו התקפה של חיל אויר ישראלי ​ שלא היה מעודכן כמה קרובים הייהו בתוך ירושלים. במזל לא נהרג אף אחד רק היו כמה פצועים. משם דרך שדה תעופה קלנדיה (שבו כמעט נערך קרב בין חטיבה 10 לחטיבה 4 שהגיעה ממזרח) נסעהו לכיוון יריחו. כאן המקום לציין שאורי בן ארי ניהל את התנועה והקרב בצורה מופתית . בכל מערכה הקפיד מיד למשוך את הסיירים לאחור ולנוע קדימה בהובלת טנקים וכך מנע נפגעים רבים. בכניסה ליריחו, למרות שלא היתה התנגדות גדולה שעט במהלך מלקחיים של שני גדודים תוך ירי טנקים ומקלעים מונע ולא איפשר היתנגדות ולו הקטנה ביותר בעיר מיושבת. ביריחו היו לנו יומיים של "שלטון" כאשר מצד אחד עמדנו על גשר אלנבי ואיפשרנו לכל מי שביקש לעבור לירדן לעשות זאת וזה כלל חיילים עם נשק ,נשים עם תינוקות וסתם פליטים. מצד שני היה צורך לדאוג לאוכלוסיה האזרחית בעיר ולשם כך חיפשנו את בעל המאפיה המקומית, והכרחנו אותו לאפות לחם ולחלקו לתושבים. אני כישראלי צעיר ונאיבי (שאולי נשארתי כזה גם בגיל 73)זיהיתי באחד הסיורים שהבנק המרכזי פרוץ וכסף היה זרוק על גבי הריצפה כמו פסולת.חשבתי לתומי שזו תוצאת ההפצצה שניהל אורי בן ארי בזמן הכיבוש של העיר. ​ לא עלה על דעתי שהבנק נפרץ על ידי מי מהפיקוד של יחידות הטנקים ​ של החטיבה וגם לא הבנתי באילו סכומים מדובר. התברר אחרי המלחמה שהכסף הירדני היה בעל ערך מאוד גבוהה כמו לירה שטרלינג וכי הפורצים הוציאו סכומי עתק. כל זה התפרסם במשפט שנערך אחרי המלחמה. ביום חמישי עזבה החטיבה על גבי שרשאות ללא גוררים לכיוון צפון ולקראת מוצאי שבת מצאנו עצמנו נוסעים מגשר בנות יעקב על ציר הנפט לכיוון תל פרס. מאחר והוכרזה הפסקת אש עשינו עוד מאמץ להרחיק פיזית את קו הגבול מזרחה אבל זה היה צעד חסר משמעות. לקראת ערב נסעה הפלוגה ל תל "אל סקי " לחניון לילה ואני נירדמתי על גבי הזחל"ם. מוקדם בבוקר העיר אותי הרס"ל של הפלוגה והודיעה לי שעלי למהר הביתה לברית של בני הבכור. ​ בגדול שירתתי ביחידה זו עד מלחמת יום הכיפורים בה הצטרפתי לגדוד סיור. כל התקופה הזאת לא היה לי כל קשר עם הבית והמשפחה התקשתה לאתר אותי מאחר לא הייתי מגויס כסידרו. המשפחה עשתה מאמצים רבים ורק בזכותו של חיים הרצוג אביו של בוזי הצליחו לאתר אותי ולהודיע לי על הברית. בסיירת הזו ​ קראו לנו "משפחת שלשת הילדים". בשבוע שעבר היה מפגש של קשישי היחידה ההיא שרובם מעל 80 ורבים כבר לא בין החיים ​ אלה שנשארו הם במצב בריאותי די ירוד. בכתבה הבאה אספר על מלחמת לבנון הראשונה בה השתתפתי כמ"פ בגדוד הסיור של אלי ריקוביץ. ​