השתחררתי מהשירות הסדיר כקצין, סגן, בסוף חודש מרץ 1967. מאחר שבימים ההם עדיין לא היו מקובל לבלות חופשות שחרור ממושכות בטיולים ברחבי העולם, 'התלבשתי' מהר מאד על לימודי הכנה לקראת בחינות הכניסה לטכניון. 'בחינות 'קונקורס', כך קראו להן. באופן ספציפי יותר, הייתי צריך ללמוד מחדש את כל החומר שלמדתי לבגרות במגמה הריאליסטית בתיכון, בשלושה מקצועות: כימיה, פיסיקה ומתמטיקה. למדתי לבד, כדרכי בקודש, ללא מורים, וללא מסגרת כלשהי...
ה-5 ביוני 1967 - אם איני טועה זה היה יום שני - תפס אותי יושב ליד שולחן ו'חורש,' כרגיל באותם הימים. לידי היה מונח תרמיל שארזתי מבעוד מועד לאור האווירה ששררה בארץ בשבועיים-שלושה הקודמים. על כל צרה שלא תבוא, אמרתי לעצמי. שיהיה מוכן - אף שלא היה לי מושג באותה עת מה עלי לעשות, שכן עדיין לא הוצבתי ליחידה כלשהי.
בחדשות של שמונה בבוקר שמעתי שמזה כמה שעות מתחוללים קרבות עזים מול צבאותיהן של מצרים, סוריה וירדן. החלטתי שזה הזמן לצאת מהבית. לאן? כאמור, לא היה לי מושג. לבשתי מדים, נעלתי את 'נעלי הגיבורים,' ויצאתי מהבית אל הבלתי נודע. בבית לא היה איש באותו בוקר. אבי גויס כמה ימים קודם לכן (שירת במילואים של חיל ההנדסה), ושאר בני המשפחה יצאו לעיסוקיהם - אחיותיי לבית הספר, ואמי לקניות.
תוך כדי הליכה במעלה רחוב קדימה שבו התגוררנו, פגשתי את אמי, ואחרי שהסברתי לה כי איני יכול לשבת בבית ולחכות למשיח, נפרדתי ממנה והבטחתי לה שאשמור על עצמי...
התחנה הראשונה אליה הלכתי הייתה קצין העיר בחיפה. שם, אחרי בירור קצר, הפנו אותי לבית השריון ביד אליהו, תל אביב. הגעתי לבית השריון, ושם, גם כן אחרי בירור קצר, שלחו אותי הלאה, לבית הספר לשריון בג'וליס. שם יש מאגר קצינים וממנו יפנו אותך למקום שבו תהיה דרישה למישהו כמוך. בין לבין, נשאלתי את שאלת השאלות 'למי להודיע?' - ומאחר שזו הייתה הפעם הראשונה שבה הגעתי לשירות מילואים, לא ידעתי למה הכוונה. חשבתי שהתכוונו לשאול למי להודיע על כך שגויסתי - ועניתי להם ש'אין צורך; אני אודיע בעצמי...' רק כשכל הנוכחים פרצו בצחוק, התבררה לי טעותי, שהייתה עבורי שיעור ראשון בענייני מילואים...
הגעתי לג'וליס לקראת סוף היום, ואכן מצאתי עצמי עם עוד חבורה גדולה של קצינים שחיכו בחוסר סבלנות להצבה. כבר למחרת נשלחתי עם עוד שניים או שלושה קצינים (אחד מהם, יוני שילה מקיבוץ נען, זכור לי כמו היום) למחנה הסמוך ליקנעם, שהיה בסיסה של חטיבה 45 בפיקודו של אל"מ משה בריל. שם חוילנו סופית, חתמנו על ציוד, וככל הזכור לי כבר באותו היום נשלחנו על גבי משאית כדי להצטרף לפלוגת הסיור של החטיבה. 'הפלוגה חטפה אבדות כבדות בקרבות בעמק דותן,' נאמר לנו, 'ואתם עומדים להחליף בה קצינים שנפגעו...' תחושה 'נפלאה' למי שנמצא בדרכו אל הבלתי נודע...
הגענו אל הפלוגה לקראת ערב, ועוד בטרם שובצנו לתפקידים ולכלים התברר לנו שהחטיבה מתכוונת לצאת בחזרה לשטח כינוס באזור עפולה. להזכירכם, זה היה כבר היום השלישי שלי בדרכים, אם כי הפעם לפחות ידעתי - פחות או יותר - לקראת מה אני הולך...
לא אאריך עוד במלים. אוסיף רק שכבר למחרת היום עלינו עם כל החטיבה לרמת הגולן, לאזור הכפר הדרוזי מסעדה. בשלב הזה כבר מצאתי עצמי על ג'יפ עם שני חיילים, האחד (חיליק, אם זיכרוני אינו מטעה אותי) מקיבוץ כברי, והשני (יוסי חקלאי, גם כן אם זיכרוני אינו מטעה אותי, מקיבוץ משמרות כמדומני) - ואתם נשלחתי למג'דל שאמס, לאבטח צמד משקיפי או"ם שהוצבו במקום לפקח על הפסקת האש שנחתמה בינתיים. מפקדת הפלוגה ישבה באותה העת על גדות ברכת רם...
כזכור, הימים היו עבורי ימי ההכנה לבחינות הכניסה לטכניון, וכשראיתי שלמעשה כמעט ואיננו עושים דבר למעט אכילה (אוכל של אנשי האו"מ), שתייה (בירות של אנשי האו"מ) ותצפית, הפעלתי את קסמיי כדי להשתחרר ולחזור לשגרתי, שהייתה לי חשובה ביותר. בסופו של דבר אכן שוחררתי כעבור כעשרה ימים או שבועיים, ושבתי לענייני.
בדיעבד, שנים מאוחר יותר, התברר לי כי באותה פלוגת סיור של חט' 45 שירתו עוד כמה חברים שאתם שירתי בפלס"ר 7 (מי בדיוק, איני זוכר - ואולי זה המקום לרענן את הזיכרון...)
מכל מקום, זו הייתה הפעם הראשונה שבה מצאתי עצמי בשירות מילואים - ולא פלא שאני זוכר כמעט כל פרט ממנה.
להלן פירסום של אלכס גראב שפורסם באימייל לחברי הפלוגה.
ניר יקירי, אכן אנסה לרענן את זכרונך על חטיבה 45 במלחמת ששת הימים.
שבצו אותי בחטיבת המילואים הזו די מהר, אולי בינואר או פברואר 67. עד היום לא ברור לי למה צהל כה מהר לשבץ אותי ועוד לפני פלסרים אחרים שהיו חיילים הרבה יותר טובים ממני...הייתי תלמיד שנה ראשונה בהיסטוריה למדעי המדינה באוניברסיטת ת''א. תכננתי בקיץ טיול לחול, אירופה...התכניות השתבשו... חטיבה 45 גויסה ב24 למאי אחרי שנאצר סגר את שארם. כמו שאיתן אמר, היינו בפלוגת סיור דני מן, היימן ז''ל, הוא ואני. פלוגת סיור של החטיבה ישבה כ12 יום בתקופת הכוננות באיזו חורשה בצומת יוקנעם. מאד, מאד, מאד קיויתי שלא תפרוץ מלחמה, שיהיה איזה פתרון דיפלומטי...אמרתי זאת לאיתן, אבל אף אחד לא שאל אותי...ביום שני 5 ביוני המלחמה התחילה בסיני, שמענו בחדשות, מיד התארגנו, בערך ב2 אחר הצהריים יצאנו לעבר הגבול בצפון הגדה, עברנו את הגבול אולי ב4:00, ישבתי בזחלם עם שמונה חברה אחרים, אני לא זוכר שהסבירו לנו איפה בדיוק אנחנו ולאן מתקדמים, אני בכל אופן הייתי די מבולבל ונפחד...נסענו, עצרנו... עצרנו, נסענו... לא אלאה אתכם בפרטים, אכן לפלוגת הסיור היו אבידות לא קטנות תשעה הרוגים, ארבעה נהרגו בהפצצת חיל האויר, בטעות כמובן, נהרג גם מפקד הפלוגה, ו17 פצועים אם אינני טועה. אחרי ארבעה ימים ימים חזרנו לישראל, הייתי מאושר...לא עשיתי שום מעשה גבורה, שרדתי...אבל חכו רגע, ביום ששי, היום החמישי למלחמה, נותנים פקודה לעלות צפונה לכוון רמת הגולן, לא בדיוק צהלתי... אבל מי שואל אותי...הגענו בערב לאיזור דן-דפנה ולמחרת בבוקר עלינו על הרמה, לא היתה כבר לחימה, גולאני עשו את העבודה הקשה יום קודם וספגו אבידות, התקדמנו לתפוס כמה שיותר שטח בעומק הרמה, בשש בערב יום שבת, 10 ביוני הפסקת אש. הרגשה טובה. המשכנו לשבת ברמה עוד למעלה מחודש, וחזרנו לחיים אזרחיים ב14 ביולי, אחרי 52 יום, חברים, זה היה אושר עילאי, ממש...