ישנה דמות אחת, ושיחה אחת שנתקיימה בלילה ארוך ללא שינה, דמות ושיחה שנוכחים בחיי מדי יום ביומו קרוב לחמישים שנה ; דמותו של יענקל'ה ירקוני ז״ל ושיחת לילה אתו אחרי סיום קורס מפקדי סיור. שיחה בתחילת קיץ 65. היינו באיזושהי תעסוקה מבצעית, בגוש מגן? אזור בית גוברין ?במהלך תרגיל? אני לא זוכר. אני זוכר את השיחה לפרטי פרטיה, שיחה אידאולוגית ,שיחה על הפרט ועל הקיבוץ, ועל העיר , שיחה של קבלה וההערכה גם שאין שכנוע והסכמה, שיחה שמשקפת לי את אחד מהסמלים לשינויים בחברה הישראלית בכלל ובתנועה הקיבוצית בפרט, שיחה שבדיעבד הפכה להיות שיחה עצובה מציקה מטלטלת ומעוררת מחשבות ,שיחה שחרוטה במוח , בלב, בנשמה, ובבטן. מבדקי הקצונה שנתקיימו לבוגרי קורס מפקדי הסיור לא האירו פנים ליענקל׳ה. ויענקל׳ה לא הלך עם חברינו לקורס קצינים. ואנחנו באוהל סיירים, נושמים ביחד כמו שצמד חיילים נושמים באוהל סיירים, לא נרדמים, מדברים אל תוך הלילה עד אשמורת הבוקר, ויענקל׳ה עם נפש מעונה , מסביר לי שהוא חייב לגשת פעם נוספת למבדקי קצונה, ולהיות קצין בסיירת שיריון בחטיבה 7. ואני מתריס ואומר לו שעוד שנה משתחררים, מחזור אוגוסט 64 , מחזור שנהנה מהחלטה לקיצור שרות צבאי לשנתיים וחודשיים, ויש אופקים אחרים ודרכים אחרות להגשמה עצמית, דרכים אזרחיות שלא מחייבות רקורד של קצונה, ושמשמעות מסלול הקצונה בשבילו הינה הארכה של השרות הצבאי וכי מבדקי הקצונה וקורס הקצינים והחתימה על מספר חודשים נוספים בתום הקורס יגררו אותו לשרות צבאי של למעלה מ-3 שנים, ויענקל׳ה מסביר לי שכשהוא בא לחופשה הביתה לקיבוץ (נען) הוא מתקשה ללכת לחדר האוכל, וכי דרכו העתידית לתפקידים בקיבוץ נען ובתנועה הקיבוצית תהיה חסומה אם לא יהיה קצין, ואיך יוכל להיות בעתיד מרכז משק או מנהל מפעל אם לא יהיה קצין, והוא מרגיש נחות משאר חבריו. ממנו מצפים להיות קצין, והוא מצפה מעצמו להיות קצין, אני כשבאתי לסיירת מירושלים מוכן הייתי להשתחרר למחרת בבוקר כדי לחבוש את ספסלי הלימודים באוניברסיטה בירושלים, ואני מדבר אתו על נסיעה לחו״ל לפני הלימודים, ואני מתווכח ,ומנסה לשכנע, ומשרטט דרך אחרת לבחור בה, ואני מפסיד את המערכה הזו , ורואה בעיניים העצובות של יענקל'ה שלא היה שום סיכוי שאצליח, והעיניים השמחות והצוחקות והשרמנטיות נעלמו והן בהמתנה וציפיה לשוב ביום שדרגות קצונה תהיינה מונחות על הכתף. וירקוני הולך לקורס קצינים, וחוזר לסיירת כקצין,ואני פוגש בו באביב 67 עם דרגות הקצונה, והוא זורח , ונמצא על גג העולם, וירקוני יפה הבלורית והתואר, עם הסנטר המחודד ,וחיוך מקסים נסוך על פניו, והוא עוד יותר יפה תואר והחיוך המקסים מגיע לדרגת קסם גבוהה יותר וכל ישותו שמחה וגאה , ואני מאחל לו עם קריצה שיצליח כמרכז משק וכמנהל מפעל, ומאחל לו שכל שירצה יתגשם, ובטוח שהשמיים אינם גבול בשבילו. מאי ותחילת יוני 67, ימי ההמתנה לפני מלחמת ששת הימים. ב -6/6 המלחמה פורצת, יעקב נבות (ביטון), ליאון קולבר (קובלסקי ), דני שלו (ספוקויני ) ואני לא היינו מגויסים כי טרם שובצנו ליחידות מילואים, ליאון ודני מתל אביב ויעקב ואני מירושלים אצים רצים למחנה נתן, לוקחים טנדר, מצטיידים באפסנאות במדים וברובי צ׳כי בנשקיה ודוהרים דרומה להצטרף לסיירת של חטיבה 7. בערבו של היום השני למלחמה אנו פוגשים את לוחמי הסיירת בפאתי אל עריש בתום קרבות קשים ברפיח ובג׳ירדי. רשימת ההרוגים והפצועים ארוכה, ויענקל׳ה ירקוני איננו. יש שיר נצח של פרוסט ״הדרך שלא נבחרה״. יענקל'ה ירקוני מלווה אותי ולא מרפה עם הדרך שלא נבחרה, עם ההחמצה והמחיר לבחירה הרת הגורל. ומעת לעת בתעתועי דימיון, ובחיי היום יום ,בטיסה, על בר במסעדה בארץ זרה ,בארוחה בקיבוץ נען, בארוחה בביתי ובעוד ועוד הזדמנויות אני משוחח עם יענקל'ה כאילו הוא בחר בדרך האחרת...אלוהים ; איזו החמצה , ויש חור בבטן כי ירקוני חסר. בשבילי זה הסיפור האישי של פלס״ר חטיבה 7 קורס מפקדי סיור מחזור ג'.