וַיִּשְׁמַ֣ע אַבְרָ֔ם כִּ֥י נִשְׁבָּ֖ה אָחִ֑יו וַיָּ֨רֶק אֶת־חֲנִיכָ֜יו יְלִידֵ֣י בֵית֗וֹ שְׁמֹנָ֤ה עָשָׂר֙ וּשְׁלֹ֣שׁ מֵא֔וֹת וַיִּרְדֹּ֖ף עַד־דָּֽן:
(טו) וַיֵּחָלֵ֨ק עֲלֵיהֶ֧ם׀ לַ֛יְלָה ה֥וּא וַעֲבָדָ֖יו וַיַּכֵּ֑ם וַֽיִּרְדְּפֵם֙ עַד־חוֹבָ֔ה אֲשֶׁ֥ר מִשְּׂמֹ֖אל לְדַמָּֽשֶׂק:
(טז) וַיָּ֕שֶׁב אֵ֖ת כָּל־הָרְכֻ֑שׁ וְגַם֩ אֶת־ל֨וֹט אָחִ֤יו וּרְכֻשׁוֹ֙ הֵשִׁ֔יב וְגַ֥ם אֶת־הַנָּשִׁ֖ים וְאֶת־הָעָֽם:
וַיֹּ֥אמֶר אַבְרָ֖ם אֶל־מֶ֣לֶךְ סְדֹ֑ם הֲרִמֹ֨תִי יָדִ֤י אֶל־יְקֹוָק֙ אֵ֣ל עֶלְי֔וֹן קֹנֵ֖ה שָׁמַ֥יִם וָאָֽרֶץ:
(כג) אִם־מִחוּט֙ וְעַ֣ד שְׂרֽוֹךְ־נַ֔עַל וְאִם־אֶקַּ֖ח מִכָּל־אֲשֶׁר־לָ֑ךְ
במלחמת ששת הימים נתקלתי בפעם הראשונה בנושא השלל. בביה"ס ובתנועה לא דיברו אף-פעם על כך.
לקיחת שלל בזמן מלחמה עוררה בי סלידה עזה. שאלתי את עצמי: "האם בשביל זה יצאנו למלחמה? האם בשביל זה נהרגו חברינו?" נשבעתי בליבי שאני לא אקח "משרוך ועד נעל", ממש כמו אברהם אבינו.
כבר ביום הראשון של המלחמה ראיתי את וותיקי הסיירת בוזזים מחנה ירדני אי-שם בעמק דותן. אני שהערצתי אותם כוותיקי מלחמות העבר, לא יכולתי להשלים עם מראה עיני.
למחרת הזחל"ם שלי עבר ליד משאית ירדנית נטושה, מלאה בציוד. אחד החבר'ה מילא את הקיד-בק שלו בציוד מסוגים שונים. לפתע המפקד שלנו הרים את העוזי שלו ואיים על אותו בחור שאם לא ירוקן את הקיד-בק הוא יירה בו. הבחור רוקן את מרכולתו בבהלה. זה דווקא מאד מצא חן בעיני. אבל בסוף המלחמה הבחנתי שאותו מפקד ניסה להעביר תיק מלא שלל מלחמה במחסום ליד קיבוץ דן. באותו יום ממש "קצרנו" ביריות מארב של לגיונרים שפתחו עלינו באש והרגו שניים מאתנו. לאחר הקרב הקצר עברנו ליד גוויותיהם ואחד החברה התכופף והוריד שעון מידו של אחד ההרוגים. אותי זה הגעיל.
לאחר שכבשנו מחנה סורי ברמת הגולן, החבר'ה פשטו על בתי המחנה. החיילים פשטו על בתי המחנה שננטשו כמה שעות לפני כן. מפקד החטיבה הסתובב ביניהם והמריץ אותם לבזוז.
בתום המלחמה שמעתי שמפקד גדוד, מקיבוצי שבעמק חפר, אסף את כל השלל של פיקודיו, והעלה אותו באש.האקט הזה מאד הרשים אותי, ואני חושב שאותו מפקד עשה מעשה אמיץ מאד.