פורסם ע"י אלי פיפל באימייל לכל החברים בפלוגה.

שנות המילואים שלי מאז מלחמת ששת הימים היו פעילות מאוד. כמפקד מחלקת סיור בפלוגת סיור חטיבתית עברתי מייד אחרי המלחמה קורס מ"פ ואחרכך שירתתי בין חודש לחודשיים כל שנה בפעילות במוצבי הביקעה, או בסיורים פעילים בגבול לבנון או רמת הגולן .כלקח ממלחמת ששת הימים ורמת האבידות של הפלוגה בעזה הוחלט בצבא לשפר את תיפקוד הסיור ולגבות את פלוגות הסיור ולהפכן לגדודי סיור . במסגרת זו התמניתי למ"פ בפלוגה גדודית באוגדה חדשה שהייתה ממש בהתארגנות כשפרצה מלמת יום הכיפורים. מאחר וכך לא השתתף הגדוד שלנו בשלב ה"בלימה " של הסורים בימי המלחמה הראשונים ועסקנו רק בפינוי הרוגים מהטנקים וכלי הרכב השרופים שנשארו מאחור.

כזכור לכולם בילינו במלחמה זו 6 חודשים מלאים במילואים שבסופם הייתי מפקד החרמון הסורי למשך כחודש .

שוב אחד מלקחי מלחמת יום הכיפורים היה צורך בשינוי ייעוד גדודי הסיור ואז הוחלט להקים גדמ"נים (גדודי מודיעין אוגדתיים).

זו הייתה התפתחות שזימנה אותי לשיתוף פעולה חוזר עם אלי ריקוביץ שמונה למפקד

הגדוד ואני הצטרפתי כמפקד אחת הפלוגות.

הייתה זו בשבילי לא רק חוויה חברותית והזדמנות לשרת עם אלי שאתו ביליתי את השירות הצבאי כמעט מהיום הראשון בצבא ,יש לנו מספר אישי מאוד קרוב , היינו יחד בקורס קצינים , היה זה מבחינתי גם מהפך מקצועי.

הגדוד היה כח לחימה בעל מטרות "חדישות ומעודכנות ביותר" שכלל את אמצעי התצפית המשוכללים ביותר ושיתוף פעולה עם הליקופטרים ,אמצעים לראיית לילה וקשתות , וגם ציפיות לעבודה מבצעית כמו של "סדיר".

לגדוד נוספו יוצאי צנחנים וסיירות צעירים ופעילותו הייתה "קרבית" אף יותר מזו שחווינו בסדיר.

בשנים האחרונות הראו בטלויזיה פעילות של חוליות תצפית שפעלו ואולי עוד פועלות בתוך שטח לבנון תוך שהייה בתוך שוחה רדודה עם הסוואה מינימלית בקרבת הרועים הכפריים .

טכניקה זו פותחה ויושמה אצלנו בגדוד המילואים כבר באותה תקופה והיתה חלק בלתי נפרד מפעילותנו.

הגדוד כלל פלוגת קשתות שבילתה בגבול מצריים חודשים רבים והצריכה ממני כמפקד פלוגה ביקורים תכופים בהתנדבות בגבול מצריים או בצפון כאשר מחלקות מתוך הפלוגה גויסו בגבול בעוד שהפלוגה כגוף אוטונומיט לא הייתה מגויסת.

בבוקר פרוץ מלחמת לבנון הגדוד לא גויס ואני הייתי בנמל התעופה לנסיעה עיסקית לחו"ל.

אנחנו לא השתתפנו במהלכי המלחמה הראשונים לכיבוש לבנון אבל כשחזרתי לארץ אחרי תקופה די קצרה התגייס הגדוד ועלה ללבנון.

הגדוד הוצב במזרח לבנון בכפר רשייה.

במסגרת הלחימה עוד הספקנו להשתתף ב"יום הקרב" האחרון של אותה מלחמה כאשר

כוחותנו התארגנו לתקוף את הסורים על כביש בירות דמשק כדי להפסיק את זרימת התגבורות אבל בשידורי הרדיו "בבית" דיווחו שהותקפנו ע"י הכוחות הסורים והייתה זו "מלחמת אין ברירה".

זה קצת המחיש לנו את התנהלותו של אריק שרון באותם ימים .

הקרב עצמו היה מעניין מאוד מבחינת הגדוד מכיוון שהיינו פרוסים לאורך הקו , היינו אמורים לצפות על השטח ולטווח הן את הטנקים והארטילריה וגם את המסוקים ששילחו רקטות למטרות שאנו סימנו עבורם. מבחינתי היתה זו הפעם הראשונה שחוויתי שיתוף פעולה דינמי שכזה בין יחידת סיור קרקעית עם כל יתר הכוחות הלוחמים בשטח.

בניגוד למפגש שהיה לי עם דרום הרמה הסורית במלחמת ששת הימים שהייתה ריקה מאדם וגם מלחמת יום הכיפורים בעמק הבכה ותל אל חרה שגם הם היו ריקים יחסית הנה ברשאייה לפתע מצאנו את עצמנו בתוך כפר תוסס שמנהל את חיו ואנו אתו.

היה זה המפגש הראשון עם דובדבנים ישר מהעץ ועם סיורים בשטח דרום לבנון עד בירות וגוניה בארץ מוריקה פוריה עם כפרים עשירים ומגורים מפוארים כשלמרות זאת את הפסולת זורקים מעבר לגדר.

היתה זו גם המחשה לפער האקלימי בין לבנון לישראל. ברשאיה היה קר ורטוב ובנסיעות לחופשה כבר לפני מעבר העגל נאלצנו לפרוק את ה"חרמוניות" ולחזור לבגדי "קיץ" .

הפעילות הצבאית שלנו באיזור נמשכה אבל אני נתקלתי בבעיות אובייקטיביות חדשות שאתם לא הייתי רגיל להתמודד במילואים עד אז.

מצד אחד הייתי כבר עצמאי במשך כ 4 שנים והשהייה בלבנון בניתוק תקשורתי ופיזי מהארץ ומהעסק משהו שהכביד מאוד.

ולפתע קבלתי טלפון בהול מהבית שבני הצעיר שהיה אז בן 14 לקה בשיתוק בחצי גוף וכדי להוציא אותי מרשאיה היה צורך להוציא אותי בהליקופטר.

לשימחתי התברר אמנם שהיה זה רק התקף מיגרנה קיצוני שנעלם אחרי יומיים בלי להשאיר עקבות אבל הסיטואציה הייתה מאוד מלחיצה.

זו הייתה התקופה הראשונה בה התחלתי להרהר האם הפעילות הקרבית המאוד אינטנסיבית מתאימה לי במצבי.

למרות זאת המשכתי פעילותי בגדוד עוד כמה שנים עד אשר בשנת 1988 שני בני גם הם היו מגויסים לצ.ה.ל הגשתי בקשה לשחרר אותי מתפקידי הפעיל כמ"פ יחידה קרבית .

נפרדתי בצער רב משיתוף הפעולה הכל כך פורה וחיובי עם אלי.

להפתעתי ,למרות שלא הייתי "פרוטקציונר" ולא היו לי דרישות מיוחדות שיבצו אותי בצנזורה הצבאית שהייתה יחידה די איליטיסטית שכללה הרבה מאוד עורכי הדין שמככבים עד היום בכל מני פרשיות פיקנטיות בציביריות הישראלית. זו הייתה עבורי תקופה מעניינת מאוד. והינה לאחר קורסי הקליטה ליחידה זומנתי למילואים הראשונים בפרוץ מלחמת המפרץ הראשונה (1990 ) וביום המילואים הראשון זכינו לפגיעת טיל סקד לא רחוק מהבונקר בו הייתה היחידה מוקמת ליד רחוב קרליבך בתל אביב.

פעם קרבי תמיד קרבי