סיפור קצר על שטח מפורז
מאת אלי ריקוביץ
במחצית השניה של שנת 1965 היינו בקורס קצינים. המחזור הראשון בסיירת שעשה קורס קציני חי״ר בסירקין.
בשנים ההם היינו די מורעלים. גדלנו על סיפורי ה - 101, מאיר הר-ציון, ירמי ברדנוב ואחרים, של שנות החמישים וחינכו אותנו שהמדינה היא מעל לכל.
ברוח זו, כשהיינו ילדים, כל יום שישי, בשיעור חברה, היינו צריכים לתרום חצי פרוטה מנייר, לקופת קק״ל הכחולה לגאולת המדינה - ולא שאלנו למה.
אחרי כן, הלכנו לתנועת נוער וטיילנו ברחבי הארץ - הקטנה אז - כי אמרו לנו שרק ככה מכירים את המדינה ואוהבים אותה. הלכנו והלכנו והלכנו - ולא שאלנו למה.
אחרי כן - הגיע המועד להתגייס לצה״ל. חיפשנו יחידות מיוחדות, כי הרי צריך לתרום למדינה. הלכנו כי צריך - ולא שאלנו למה.
באותם שנים, בין מלחמת השחרור למלחמת ששת הימים היו בארץ מספר אזורים אליהם - על פי הסכמי שביתת הנשק אחרי מלחמת העצמאות - אסור היה לחיילי צה״ל להכנס. אזורים אלה נקראו "השטחים המפורזים" וביניהם נכללו אזור הר הצופים, הסוסיתא מעל עין גב ועוד.
בהיות "השטחים המפורזים" הנ"ל חלק משטחה הריבוני של מדינת ישראל, אנחנו - בכיתה שלי בקורס קצינים - לא היינו מוכנים ומסוגלים להסכים – רחמנא ליצלן - לכך שישנם שטחים בריבונות המדינה אליהם אסור להכנס עם מדי צה״ל.
לאור זה, חבר טוב מהצנחנים שחלק איתי חדר בקורס הקצינים בסירקין, ואנוכי החלטנו לעשות מעשה ובאחד מימי השישי, במקום לנסוע הביתה לשישי - שבת, לקחנו ציוד ונשק ונסענו , לבושים במדי צה"ל, באוטובוס - לקיבוץ עין גב, שם זינגר סידר לנו חדר לישון בו.
למחרת - בשבת - מוקדם בבוקר, יצאנו ברגל משער הקיבוץ, חצינו את מטעי הבננות שהיו מול השער והתחלנו לטפס רגלית בשביל העולה לסוסיתא (שכאמור היה באותה עת "שטח מפורז" שהוחזק על ידי חיילי גולני - לבושים במדים של שוטרים – "קומבינה של אותה תקופה").
השביל העולה התפתל בעיקולים במעלה ההר, כאשר בצידו, לכל אורכו, היתה חפורה תעלה.
בהגיענו בערך לאמצע העליה, נפתחה עלינו לפתע אש, כנראה ממקלע גוריאנוב במוצב הסורי שהיה ממוקם בקצה המצוק ליד הכפר הסורי פיק וממש מעל ומדרום לסוסיתא.
צללנו מיד לתעלה שהיתה , כאמור, לצד הדרך, כדי לא להפגע מהאש הסורית.
לאחר זמן לא רב נעצר לידנו קומנדקר, צבוע בצבעי אפור – של המשטרה, עם חיילים של גולני – מחופשים לשוטרים, שירד אלינו מהמוצב שעל ההר, החברה' אספו אותנו איתם ווהקומנדקר עלה חזרה למוצב למעלה, על ההר.
שם - על ההר - "בילינו" מספר שעות עם "השוטרים המחופשים" מגולני, ששמחו מאד לראות אותנו, ולקראת ערב, הורידו אותנו בקומנדקר, בחזרה לעין גב, שם לנו בלילה.
למחרת בבוקר, עלינו, שמחים ועליזים, על אוטובוס וחזרנו לבה"ד 1 בסירקין.
בבה"ד 1 חיכו לנו מאיר פעיל – מפקד בה"ד 1 והמפקדים שלנו (המ"פ, הממ"ח והמד"כ – חטוקה), חלקם חמורי סבר.
מסתבר שעוד בשבת הודיעו על תקרית האש הזאת - לא פחות ולא יותר מאשר בחדשות ברדיו (כזכור – כל זה היה בעידן טרום טלביזיה) ולמחרת – כותרת קטנה בעיתונים על תקרית הירי בסוסיתא.
לשמחתנו הרבה, מאיר פעיל היה ידוע כהומניסט וכאיש חינוך וככזה, הוא הורה לכנס את כל אנשי הפלוגה בקורס קציני חי"ר, באולם המרכזי בבה"ד 1, העלה אותנו על הבמה, לפני כולם וביקש מאיתנו - "שני הסוררים" - לספר מה ולמה עשינו מה שעשינו.
עמדנו, שני צוערים תמימי מבט, סיפרנו את סיפורנו מול כל העדה והסברנו שלפי תפיסתנו לא ייתכן שיהיה שטח ריבוני ישראלי שאליו אסור לחייל צה"ל להכנס עם מדים.
כנראה שנראינו כל כך תמימים וחפים מכל פשע שמאיר פעיל - ביחסו ההומני – הביט בנו בסלחנות, גער בנו קלות, עשה לנו באצבעו "נו, נו, נו" ו.......שלח אותנו בחזרה להמשיך את הקורס.
מזלנו היה שמאיר פעיל היה מפקד בה"ד 1 באותה עת – איש עם שאר רוח, הומניסט וחביב.
בהזדמנות הראשונה, אחרי מלחמת ששת הימים (וזה לא היה מיד, שכן עוד תקופה ארוכה הייתי בסיני ואחרי כן עלינו לרמת הגולן, וכו' וכו'), נסעתי לבקר בסוסיתא, לטייל בניחותא בין המבנים העתיקים שם על ההר, לצפות בנוף המרהיב הנשקף ממנו ולראות גם את הנקודה בה צללנו לתעלה בעקבות הירי עלינו. כמובן – שעליתי לפינת המצוק ממנה ירו עלינו כדי לראות איך זה נראה היה לסורים שירו עלינו בעליה לסוסיתא.
היה מדהים לראות איך, לפני מלחמת ששת הימים, כל האזור היה פרוס מתחת לאפם של הסורים, כעל כף יד ואיך הם יכלו לשלוט בתצפית ובאש על כולו.
כנראה שאתה צודק, לאון
לא רק עיניין של מפקד אחר, גם תקופה אחרת, כולל רוח המפקד/ מדיניות מהרמטכל כלפי מטה
הי אלי,
סיפור יפה על חווית נעורים הנובעת מאותה תמימות שליוותה אותנו במהלך השירות ובמלחמות שלאחריו. עם מפקד אחר מהלך חייך היה משתנה לגמרי.