כאשר קוראים את זכרונות החברים ממלחמת ששת הימים אני תמיד חושב שהעולם מתנהל על פי המתבונן. הסרט היפני רשומון אמר והמחיש זאת לפני הרבה שנים. תוסיפו לכך את תפקידו של המזל בחיינו ותקבלו שילוב מהמם. בהמשך אציג זאת באמצעות סיפור השרות הצבאי שלי.
נתחיל בגיוס. כמו רוב חברי בכיתה נרשמתי לעתודה הצבאית ולמרות שויתרתי עליה התגייסתי למחזור "האינטלגנטי" ביום 31.8.1964. לא שאלו אותי ולא בחנו אותי למה אני מתאים (רק קבע כי טייס אני לא יכול להיות כי אני קצר רואי) ושלחו אותי לגדוד 9 חרמש במחנה נתן. אחרי שבועיים נוראיים ראיין אותי גלובוס וקיבל אותי. את חווית המעבר מהגיהנום לגן עדן אי אפשר לשכוח. מה שלא הבנתי היו קיטורים ששמעתי בפלוגה על זוטות. אז הייתי עוד חכם ולא הגבתי לכך.
ההליכה לקורס קצינים הייתה אוטומטית ולא אני בחרתי בה, למרות שלא התנגתי ו"קיבלתי את דין התנועה". לא הייתי שרוף לכך והיו מספיק סיבות נגד (באותה עת ראינו את הפעילות המבצעית במסגרת המבצעית בצורה מאד רומנטית) וכמובן חתימה על 3 חודשי קבע שאצלי צמחו ל 6 חודשים. בשורה תחתונה, אני שמח על החלטתי ללכת לקורס קצינים. הפלוסים גברו על המינוסים.
החוויה העיקרית שלי מקודס הקצינים היתה כמובן איבוד הרובה על ידי. בתרגיל פלוגתי מסכם עליו פיקד יוני נתניהו אני נבחרתי לשמש כסגן מפקד הפלוגה. נפלתי מהשיא אל התחתית. למזלי מפקד הקורס היה מאירקה פעיל שהיה טיפוס מיוחד וחריג. אלי ריקוביץ' תיאר כיצד הוא סלח לו ולחברו על "אירוע סוסיתא", אצלי הוא לא יכול היה להיות סלחן מדי ולכן במהלך משא ומתן מפרך כל הלילה הגענו להסכמה מה יהיה העונש ההולם שיאפשר עם זאת, לסיים את הקורס ולקבל דרגת קצונה. הלקח שקיבלתי אז שכדאי תמיד לשאוף להיות טוב. כאשר אתה מפשל יש לך סיכוי טוב יותר לצאת בשלום, יחסית.
אחרי הקורס נתנו לי שתי אופציות – להשאר כמדריך סיור בג'וליס או לחזור לפלוגה. הבחירה שלי היתה ברורה, כמובן, אבל הפשרה היתה ששלחו אותי להיות קצין מודיעין בגדוד טנקים 52 בחטיבה 14 (עם כמה חברים מהפלוגה שהיו שם קציני טנקים. המרגיז היה שהסיבה היתה צורך למלא מקום בגדוד בתרגיל מתוכנן. התרגיל בוטל והמינוי נשאר.
השתחררתי חודשיים לפני מלחמת שת הימים וגויסתי כקצין מודיעין בגדוד חרמ"ש בחטיבה 45. ביום הגיוס פגשתי את חגי ארנון והוא הוצב כקצין מודיעין בגדוד הטנקים 39 של החטיבה. הוא ביקש ממני ללמד אותו על רגל אחת מה שנדרש בכדי להיות קצין מודיעין.
ישבנו כשעתיים על המדרכה בבסיס ולימדתי ככל שיכולתי. כנראה שיכולתי כמורה לא היתה טובה כי אחרי המלחמה אחרי שפרקו את גדודי החרמש של החטיבה העבירו אותי לשמש כקצין מודיעין של גדוד 39 בחטיבה שהחליפה את מספרה לחט' 188 , הפכה לחטיבה משורינת שכללה 2 גדודים סדירים וגדוד מילואים.
את המלחמה אני זוכר כחוויה חיובית. כאשר יצאנו ממחנה מנסורה לכיוון ערערה אני הייתי עצבני בשל קצב היציאה האיטי וחששתי שאני אפסיד את המלחמה כי נגיע אחרי הכל. הגדוד שלנו נע בציר נפרד מעיקר החטיבה אשר נסע ישירות מצומת הרגל לכיוון ג'נין. מסיפורי איתן קליש ואחרים התברר לי כי במהלך כל ימי הלחימה היינו במרחק מאות ואולי עשרות מטר בינינו בלי שזיהיתי אותו. כקצין מודיעין הייתי בקשר עם מפקד הטנקים (שנהרג בהמשך). היו לי השגות לגבי תפקוד מפקד הגדוד שלנו שהיה מג"ד ידוע במלחמת השריון אך הבין מעט בלוחמה "מודרנית" (של אותם הימים). למשל היה שדה מוקשים על קו הגבול שהיה מטווח על ידי ארטילריה (מרגמות 81 מ"מ) ירדנית. כאשר הגענו לשדה המוקשים התחלנו לחטוף פגזים. בשלב זה המגד לא נתן הנחיות וכל הגדוד (כולל הסיור) עמד בשדה המוקשים. רק באחור מסויים המגד התעשת ונתן פקודה להמשיך לנסוע ולהתפלל שהמוקשים לא התפוצצו. המוקשים לא התפוצצו. אני זכרתי כל השנים את האירוע כחוויה מפחידה במקצת אבל לא נוראית.
בלילה הגענו לקרבת הכפר יעבד. נסענו על הכביש המוליך דרומה המתחבר גם אל הכפר. בשלב מסויים ניתנה הוראה להדליק אורות ואז החלו יריות בנק"ל מהכפר לכיוון הגדוד. המג"ד ניסה להוריד כוחות לכיוון הכפר, שעלו על מוקשים ובלשון הילדים היה בלגן. אני זוכר את עצמי יושב בתוך הזחל"ם כאשר מדי פעם שמענו קליעי נק"ל פוגעים בדופן הזחל"ם אך ללא נזק. הסיפור היה שונה לגמרי בפלוגות ובסיור. אחרי המלחמה תמיד סיפרתי שהצלחתי לנמנם במצב הזה כי הרבה לא היה לנו מה לעשות. בבוקר המג"ד נתן פקודה לפלוגות החרמש לכבוש את הכפר רגלית. הכפר נמצא על גבעה גבוהה וכל החיילים מילואימניקים. למזלנו כל החיילים הירדניים עזבו במהלך הלילה את הכפר.
בהמשך היום נכנסנו למארב טנקי פטון ירדניים. הייתי עם המג"ד במדרון קדמי . אמרתי למג"ד שחייבים לשבור אחורה או הצידה אחרת ישחילו אותנו. המג"ד הסתכל בי והתעלם ממני. הוא עמד בזחל"ם כמו גנרל וניהל את הקרב. פגז אחד פגע 100 מטר לפנינו והפגז השני עף חצי מטר מעלינו. את הפגז השלישי הם לא ירו כי הם ביצעו מערב נסוג ולא קרב מסודר. אחרי זה שלח אותי המג"ד ברגל אל הטנקים שלנו ולומר להם להפסיק לירות על הירדנים כי קיימת סברה שאלו טנקים ישראליים. הקטע היחיד שפחדתי היה זה שניגשתי אל הטנקים שלנו מקדימה ופחדתי שהם ירו בי. למזלי הם זיהו אותי.
ההמשך היה טיול. שמענו בקשר מה קורה בעמק דותן עם חלקה העיקרי של החטיבה כאשר פלוגת ההנדסה החטיבתית נבחרה לבוא לסייע בקרב. בדרך נתקלנו בגוויות חיילים ירדניין מוטלות בצדי הכביש, מחזה לא נעים. עברנו את שכם והגענו דרך הג'יפטליק לגשר דמיה. אחרי פיצוץ הגשר על ידי חבלני החטיבה, מחשש שיבואו משם כוחות עירקיים, קיבלנו את הבשורה לעלות לכיוון הגולן.
כאן כבר לא הייתה האופוריה של תחילת המלחמה. ישנו בדרך בשדות העמק ועלינו לכיוון צפון. פה הייתה חוויה מפחידה כאשר חטפנו ארטילריה סורית באזור עמיעד. עד אז לא חוינו מה זה הפצצה ארטילרית על כביש בשטח ישראל. (חות מאשר ההפגזות באזור הקיבוצים מתחת לגולן).
בהמשך עברנו דרך מוצב תל פאחר שעות ספורות אחרי שנכבש על ידי גולני. המראות היו קשים ושנים אחרי כן זכרתי את הזחל"ם המעשן במרכז המוצב. הייתי שוב במקום בשנת 2000 והזחל"ם עדיין במקום. ההמשך היה שוב טיול. החטיבה לא ירתה אפילו יריה אחת במהלך כיבוש הגולן והחוויה היחידה הזכורה לי מאז היה משחק חתול ועכבר מול אנשי האו"ם בקביעת קו הפסקת האש. אני נסעתי בג'יפ תוך תאום עם מי שהיה לצורך דילוג מגבעה לגבעה בכדי לאפשר לאנשי האום לזהות אותנו עם משקפות.
לסיכום, התיאור שלי שונה לגמרי מזה של איתן או אלכס שהיו בסביבתי הקרובה אבל חוו בשונה ממני את המלחמה. החטיבה שלי עברה את הימים הראשונים בשני מסלולים שונים זה מזה – הכוח העיקרי עבר את חווית עמק דותן והכח המשני, שגם לא ליקק דבש, עבר מסלול קל יותר. אני זוכר שכאשר עברנו את עמק דותן, כמובן יום אחרי הקרב, אחד החיילים בזחל"ם שלי התרגש כולו ואמר כי הוא כמורה לתנ"ך הולך לספר לתלמידיו כי הוא לחם בעמק דותן!