טירונות בסיירת סיימנו בשריון. היינו המחזור השלישי. כמו  "שועלי שמשון", שלחמו בג'יפים לפני קום המדינה. המ"פ היה אליעזר גלובוס, שנכנס לנעליו הגדולות של עמי רדיאן.  

הגענו מהבקו"ם במשאית פתוחה כמעט קפואים, למחנה "נתן", דרומית לבאר-שבע. 

מערבולת אבק קיבלה את פנינו, ומתוכה בקעה שאגת אריה של הרס"ר יוליוס: "הגעתם לסיירת שריון. 60 שניות לרדת מהרכב ולהסתדר בשלשות!!" 

פנינו כוסו בחול, ונראינו דומים זה לזה.

בסיירת קיבל את פנינו הסמל שוּב. התחיילנו באפסנאות, והפכנו לטירוני פלס"ר, חטיבה 7. הוא הראה לנו את את הצריפים, המפקדה, האפסנאות... הואיל והצבא לא הספיק להקים שרותים, נאלצנו להתגנב לגדוד 9 ... 

חלפו עברו כבר כ –60 שנים מיום זה של החמישי ביוני 67 וממרומי הגיל ובמבט עמוק לאחור, נראה לי שיום זה היה בעצם המשמעותי ביותר בחיי ובעל השפעה מכרעת על כל המשך חיי מאותו יום.

רקע

באותה תקופה – במחצית הראשונה של 1967 -  הייתי קצין בפלס"ר 7, מפקד המחלקה המבצעית של הפלוגה, כאשר – במקביל אלי – שירתו הקצינים עמוס איילון ושלומי שקד בהדרכה -  כל אחד כמ"מ בקורס מש"קי סיור.

המחלקה המבצעית, באותה תקופה,  היתה עמוסה מאד ונטלה חלק פעיל במה שהיה מכונה "קרבות המים" לאורך הגבול הסורי.

לצה"ל באותה עת היתה חטיבת שיריון סדירה אחת – חט' 7 ורוב הנטל בקרבות האלה נפל עליה ובעיקר - על טנקי הצנטוריון של החטיבה.

תפקידנו היה להוביל את הטנקים לעמדות, במשך הלילות, בהתאם לפקודות – מתל דן ועד לכנרת, כדי שהטנקים  יהיו מוכנים, עם שחר,  לפגוע בשיריון הסורי שניסה לשבש את פעילות הטרקטורים הישראלים בעיבוד שטחים, באזור הכינרת ובאצבע הגליל.

 וַיִּשְׁמַ֣ע אַבְרָ֔ם כִּ֥י נִשְׁבָּ֖ה אָחִ֑יו וַיָּ֨רֶק אֶת־חֲנִיכָ֜יו יְלִידֵ֣י בֵית֗וֹ שְׁמֹנָ֤ה עָשָׂר֙ וּשְׁלֹ֣שׁ מֵא֔וֹת וַיִּרְדֹּ֖ף עַד־דָּֽן: (טו) וַיֵּחָלֵ֨ק עֲלֵיהֶ֧ם׀ לַ֛יְלָה ה֥וּא וַעֲבָדָ֖יו וַיַּכֵּ֑ם וַֽיִּרְדְּפֵם֙ עַד־חוֹבָ֔ה אֲשֶׁ֥ר מִשְּׂמֹ֖אל לְדַמָּֽשֶׂק: (טז) וַיָּ֕שֶׁב אֵ֖ת כָּל־הָרְכֻ֑שׁ וְגַם֩ אֶת־ל֨וֹט אָחִ֤יו וּרְכֻשׁוֹ֙ הֵשִׁ֔יב וְגַ֥ם אֶת־הַנָּשִׁ֖ים וְאֶת־הָעָֽם: וַיֹּ֥אמֶר אַבְרָ֖ם אֶל־מֶ֣לֶךְ סְדֹ֑ם הֲרִמֹ֨תִי יָדִ֤י אֶל־יְקֹוָק֙ אֵ֣ל עֶלְי֔וֹן קֹנֵ֖ה שָׁמַ֥יִם וָאָֽרֶץ: (כג) אִם־מִחוּט֙ וְעַ֣ד שְׂרֽוֹךְ־נַ֔עַל וְאִם־אֶקַּ֖ח מִכָּל־אֲשֶׁר־לָ֑ךְ 

במלחמת ששת הימים נתקלתי בפעם הראשונה בנושא השלל. בביה"ס ובתנועה לא דיברו אף-פעם על כך. לקיחת שלל בזמן מלחמה עוררה בי סלידה עזה. שאלתי את עצמי: "האם בשביל זה יצאנו למלחמה? האם בשביל זה נהרגו חברינו?" נשבעתי בליבי שאני לא אקח "משרוך ועד נעל", ממש כמו אברהם אבינו. כבר ביום הראשון של המלחמה ראיתי את וותיקי הסיירת בוזזים מחנה ירדני אי-שם בעמק דותן. אני שהערצתי אותם כוותיקי מלחמות העבר, לא יכולתי להשלים עם מראה עיני. למחרת הזחל"ם שלי עבר ליד משאית ירדנית נטושה, מלאה בציוד. אחד החבר'ה מילא את הקיד-בק שלו בציוד מסוגים…

כאשר קוראים את זכרונות החברים ממלחמת ששת הימים אני תמיד חושב שהעולם מתנהל על פי המתבונן. הסרט היפני רשומון אמר והמחיש זאת לפני הרבה שנים. תוסיפו לכך את תפקידו של המזל בחיינו ותקבלו שילוב מהמם. בהמשך אציג זאת באמצעות סיפור השרות הצבאי שלי. נתחיל בגיוס. כמו רוב חברי בכיתה נרשמתי לעתודה הצבאית ולמרות שויתרתי עליה התגייסתי למחזור "האינטלגנטי" ביום 31.8.1964. לא שאלו אותי ולא בחנו אותי למה אני מתאים (רק קבע כי טייס אני לא יכול להיות כי אני קצר רואי) ושלחו אותי לגדוד 9 חרמש במחנה נתן. אחרי שבועיים נוראיים ראיין אותי גלובוס וקיבל אותי. את חווית המעבר מהגיהנום לגן עדן אי אפשר לשכוח. מה שלא הבנתי היו קיטורים ששמעתי בפלוגה על זוטות. אז הייתי עוד חכם ולא הגבתי לכך. ההליכה לקורס קצינים הייתה אוטומטית ולא אני בחרתי בה, למרות שלא התנגתי ו"קיבלתי את דין התנועה". לא הייתי שרוף לכך והיו מספיק סיבות נגד (באותה עת ראינו את הפעילות…

במלחמת יום הכיפורים הייתי מוצב בחיל האויר  שרתתי "כקצין ספורט בבית ספר לטיס" (אזרח עובד צה"ל בתקן של סרן) . שמעתי שמחפשים נהגי זחל"ם לקו הראשון או במפורש לצנחנים, לקחתי 3 שמיכות, אמרתי שלום ליהודית אשתי, נשיקה לדנה בת השנה ונסעתי לבקו"ם. בראיון, שאלו אותי אם אני יודע לאן אני מתנדב? (אני בן 27), אני כבר אחרי מלחמת ששת הימים בפלס"ר שריון. אמרתי כן ! נבחרנו 10 נהגי זחל"ם . קבלנו זחל"מים לא מזוודים, רובה צ'כי כובע פלדה בריטי והייד'ה למלחמה.

עלינו בנהיגה על רכבת מסע וירדנו באל -עריש ומשם על סמי טריילר נסענו כל הלילה לרפידים. עם שחר עלתה כיתת הצנחנים בפיקודו של עומרי מאיילת השחר. בהפסקה הראשונה ירדנו להתמתח ומשראו אותי כמעט התעלפו. 'נהגוס': "כך אתה רוצה לחצות את התעלה"? תשובתי: "אתם תלחמו ואני אנהג". מאוחר יותר נוכחתי שאני בגדוד 50 תחת פקודו של המג"ד יָיָה - ייה.                                                                                                                באחד הימים לפני זמן לא רב, אני מקבל מייל, מי…

שנות המילואים שלי מאז מלחמת ששת הימים  היו פעילות מאוד. כמפקד מחלקת סיור בפלוגת סיור חטיבתית עברתי מייד אחרי המלחמה קורס מ"פ ואחרכך שירתתי בין חודש לחודשיים כל שנה בפעילות במוצבי הביקעה, או בסיורים פעילים בגבול לבנון או רמת הגולן .כלקח ממלחמת ששת הימים ורמת האבידות של הפלוגה בעזה הוחלט בצבא לשפר את תיפקוד הסיור ולגבות את פלוגות הסיור ולהפכן לגדודי סיור . במסגרת זו התמניתי למ"פ בפלוגה גדודית באוגדה חדשה שהייתה ממש בהתארגנות כשפרצה מלמת יום הכיפורים. מאחר וכך לא השתתף הגדוד שלנו בשלב ה"בלימה " של הסורים בימי המלחמה הראשונים ועסקנו רק בפינוי הרוגים מהטנקים וכלי הרכב השרופים שנשארו מאחור. כזכור לכולם בילינו במלחמה זו 6 חודשים מלאים במילואים שבסופם הייתי מפקד החרמון הסורי למשך כחודש . שוב אחד מלקחי מלחמת יום הכיפורים היה צורך בשינוי ייעוד גדודי הסיור ואז הוחלט להקים גדמ"נים (גדודי מודיעין אוגדתיים). זו הייתה התפתחות שזימנה אותי לשיתוף פעולה חוזר עם אלי ריקוביץ שמונה…

 במחצית השניה של שנת 1965 היינו בקורס קצינים. המחזור הראשון בסיירת שעשה קורס קציני חי״ר בסירקין. בשנים ההם היינו די מורעלים.  גדלנו על סיפורי ה - 101, מאיר הר-ציון, ירמי ברדנוב ואחרים, של שנות החמישים וחינכו אותנו שהמדינה היא מעל לכל. ברוח זו, כשהיינו ילדים, כל יום שישי, בשיעור חברה, היינו צריכים לתרום חצי פרוטה מנייר, לקופת קק״ל הכחולה לגאולת המדינה - ולא שאלנו למה. אחרי כן, הלכנו לתנועת נוער וטיילנו ברחבי הארץ -  הקטנה אז - כי אמרו לנו שרק ככה מכירים את המדינה ואוהבים אותה. הלכנו והלכנו והלכנו - ולא שאלנו למה.  אחרי כן - הגיע המועד להתגייס לצה״ל. חיפשנו יחידות מיוחדות, כי הרי צריך לתרום למדינה. הלכנו כי צריך - ולא שאלנו למה. באותם שנים, בין מלחמת השחרור למלחמת ששת הימים היו בארץ מספר אזורים אליהם -  על פי הסכמי שביתת הנשק אחרי מלחמת העצמאות - אסור היה לחיילי צה״ל להכנס. אזורים אלה נקראו "השטחים המפורזים" וביניהם…